Return of the Obra Dinn: בלש שמקבל תשובות בשלשות
לוקאס פופ, 2018. שישים בני אדם, ספינה אחת, וכלל אימות שעליו נשען כל המבנה.
המערכת
את Return of the Obra Dinn יצר לוקאס פופ, אותו אדם שיצר את Papers, Please. המשחק יצא ב-18 באוקטובר 2018 ל-Windows ול-macOS, ובדיוק שנה לאחר מכן, יום ביומו, ל-Switch, ל-PlayStation 4 ול-Xbox One. הוא זכה בפרס הגדול של Independent Games Festival, בפרס Game Developers Choice על כתיבה, בשני פרסי BAFTA ובפרס The Game Awards על ניהול אמנותי.
אתם סוכן ביטוח של חברת הודו המזרחית. בשנת 1807 נכנסת לנמל ספינת הסחר Obra Dinn, שנעלמה חמש שנים קודם לכן, בלי נפש חיה על סיפונה. תפקידכם למלא את דוח הביטוח: שישים שמות, שישים גורלות, ולכל מת סיבת מוות ואחראי.
הכלי
יש בידכם שעון שכאשר הוא מוצמד לשרידי אדם הוא מעביר אתכם לרגע מותו — לא לסצנה אלא לפריים קפוא אחד. אתם מסתובבים סביב התמונה הקפואה ובוחנים פנים, תנוחות, ידיים, קו ירייה, קעקועים וגזרת בגד. לפני כן נשמע קטע קול ובו כמה משפטים: לעיתים מבטא, לעיתים שם, ולעיתים דבר שאינו שימושי.
אין רמזים נוספים. יש רשימת צוות ובה שישים שמות משפחה, ציור קבוצתי שבו כל פרצוף ממוספר, ומחברת. את כל השאר אתם מסיקים בעצמכם: האיש הזה עומד תמיד ליד ההוא, כלומר הם חולקים תא; לזה עגיל ממוצא מזרחי והוא מדבר פורטוגזית; ברשימה יש בדיוק שם משפחה פורטוגזי אחד.
כלל השלוש
המשחק מאמת תשובות בשלשות בלבד. עד שלא צדקתם בשלושה גורלות בבת אחת הוא שותק: אינו מודיע ששם שגוי ואינו מסמן את הטעות. זו ההחלטה העיצובית המרכזית של כל הדבר, והיא פותרת את הבעיה שעליה נשברים כמעט כל משחקי הבילוש.
ניסוי וטעייה חסר תועלת כאן: לא תעברו על שישים כפול שישים צירופים, ואין משוב על תשובה בודדת. נותרת שיטה אחת שבאמת פועלת — להבין.
ועם זאת המשחק אינו נועל אתכם במבוי סתום. כל שלשה מאושרת היא קרקע מוצקה שממנה אפשר להמשיך. ההתקדמות מגיעה במדרגות ותמיד מרגישה מוצדקת.
מה לא עובד
הזנב. שמונה עד עשרה הזיהויים האחרונים נשענים על זוטות: גוון מדים, מיקום בשורה, מבטא קלוש במשפט אחד. חלק מהשחקנים מגיעים לקטע הזה בהיסק כן ומסיימים אותו בשיטת האלימינציה, וההבדל בין להבין לבין לקלוע מיטשטש בדיוק במקום שבו אסור לו.
הגרפיקה החד-סיבית היא בחירה מדויקת — בלי צבע ובלי גווני ביניים אתם מסתכלים על צורה ולא על מרקם — אך הדיתרינג בתנועה מעייף את העיניים, וקשה פיזית לשחק יותר משעתיים ברצף. יש הגדרת סגנון, והיא מסייעת חלקית.
למה 8.8
משום שזהו אחד המשחקים הבודדים שבהם ההיסק פועל באמת כמכניקה ולא רק מצטייר ככזה. כלל השלוש הוא מקרה נדיר שבו החלטה מערכתית אחת נושאת ז'אנר שלם. נקודה ומשהו יורדות על הקטע האחרון, שבו השיטה נשברת, ועל המאמץ הפיזי שבתמונה. אפשר לשחק בזה פעם אחת בחיים; פעם שנייה לא תהיה, כי הידע כבר בראש. על אחת כמה וכמה חשוב שהפעם האחת בנויה כמעט בלי פגם.
מקור: en.wikipedia.org