Death Stranding: ארבעים שעות על נשיאת ארגז
Kojima Productions, 2019. משחק שלקח את הפעולה המקשרת והכריז עליה כתוכן — וצדק בערך בחצי.
המערכת
Death Stranding יצא ב-8 בנובמבר 2019 ל-PlayStation 4, המשחק הראשון של Kojima Productions אחרי הפרידה של הידאו קוג'ימה מ-Konami. אחר כך הגיעו גרסת ה-PC ביולי 2020, ה-Director's Cut ל-PS5 בספטמבר 2021 ול-PC במרץ 2022, ובנובמבר 2024 המשחק הגיע גם ל-Xbox Series. עברו מספיק שנים כדי להתווכח על מה שנבנה ולא על מי שבנה.
ומה שנבנה הוא זה: הוא לקח את הפעולה שכל משחק אחר משתמש בה כמילוי בין הפעולות האמיתיות, והכריז עליה כעיקר. ההליכה כאן אינה הדרך להגיע למשחקיות. ההליכה היא המשחקיות.
איך זה עובד
למטען יש משקל, נפח ונקודת אחיזה. הארגזים נערמים על גב השליח, וערימה רשלנית מסיטה את מרכז הכובד הצידה. על דרך ישרה זה לא אומר דבר. על מדרון סלעי בגשם זה אומר הכל: סאם מאבד שיווי משקל, המטען מתגלגל במורד, ואתם יורדים לאסוף אותו. לכן אתם מחזיקים את שני ההדקים כדי לייצב, וקוראים את השטח מראש — היכן לחצות את הנהר, היכן לבזבז סולם, והיכן ללכת קילומטר מיותר במקום לטפס.
זהו המשחק הגדול היחיד שאני מכיר שבו מפת הגבהים אינה תפאורה אלא היריב המרכזי. שיפוע, עומק זרם ורוחב בקיע — אלה הפרמטרים שאיתם אתם מתמודדים ארבעים שעות. כל השאר, הנשק והעלילה והאויבים, בנוי מעל זה.
הרעיון הטוב ביותר אינו במכניקה אלא ברשת
העמוד השני של המבנה הוא מולטיפלייר א-סינכרוני. אתם מציבים סולם מעל ערוץ, והוא מופיע בעולמות של שחקנים אחרים. הם מציבים את שלהם. אין צ'אט, אין תיאום, ואין שום דרך להזיק למישהו — רק עקבות של עבודה זרה וכפתור הערכה שאינו נותן דבר מלבד ההודעה שמישהו עבר כאן לפניכם.
אחרי עשר שעות אתם עולים למעבר ריק ומוצאים גנרטור של זר בדיוק במקום שבו הסוללה שלכם נגמרת. המשחק אינו מסב לכך תשומת לב. פשוט מתברר שאדם לא מוכר חשב עליכם בלי לדעת שאתם קיימים.
קוג'ימה בנה שיתוף פעולה שבו אי אפשר לא לתאם ולא לריב. נותרה רק התועלת הנקייה מאדם אחר — וכנראה זו צורת האינטראקציה הרשתית היחידה שלא איכזבה אף אחד בעשור.
מה לא עובד
הקרב. זו המערכת הגרועה במשחק, ולזכותה ייאמר שהיא מנסה לא להפריע: המפגשים עם היצורים הרפאיים ועם מחנות השודדים בנויים כך שקל יותר לעקוף אותם. הבעיה היא שהמשחק בכל זאת דורש להשתתף בהם מדי פעם, ואז רואים כמה הירי והקרב הפנים אל פנים נמוכים מכל השאר. קרבות הבוס הם אסון בפני עצמו: גופים ענקיים בזירות מוצפות זפת, שבהן הפיזיקה המוקפדת של המשקל מפסיקה להיות משמעותית.
התסריט. הוא מסביר את עצמו שלוש פעמים ואינו סומך על הצופה לרגע. השעות האחרונות הן כמעט רצף סרטונים, ובהן סצנה טובה באמת עומדת לצד מונולוג שמשחזר את מה שהבנתם עשרים שעות קודם. גם הטרמינולוגיה המומצאת מעייפת: לתופעות יש שמות, לשמות יש ראשי תיבות, ולראשי התיבות יש הסבר בתפריט.
למה 8.4
בזכות מכניקה שאיש לא ניסה לפניו, ובזכות רעיון רשתי שעובד בלי שורת טקסט אחת מאדם אחר. הורדתי נקודות על קרב שהיה צריך להיחתך לגמרי או להיבנות ברצינות, ועל תסריט שמתייחס לשחקן כמי שאינו מסוגל לחבר שתיים ועוד שתיים. שמונה וחצי בקירוב אינו ציון ליצירת מופת אלא לניסוי גדול ובטוח בעצמו, שבו חצי מהמערכות גאוניות וחצי נגררו מתוך הרגל.
מקור: en.wikipedia.org