Remember — no journalism.
פעם

הקונסולה שהחזירה את התעשייה נמכרה כמכשיר וידאו

אחרי המפולת של 1983 הקמעונאות האמריקאית סירבה להקצות מדף לכל דבר שנקרא משחק וידאו. Nintendo פתרה את הבעיה בתחפושת — והמחבר שהומצא עבורה הרעיל אחר כך דור שלם.

צילום: Evan-Amos · Public domain · Wikimedia Commons

ב־1983 הוערך שוק משחקי הווידאו הביתיים באמריקה בכשלושה מיליארד דולר. שנתיים אחר כך נותרו ממנו כמאה מיליון. הסיבות היו רבות: השוק הוצף במחסניות זהות, כל אחד יכול היה להכריז על עצמו כמוציא לאור, ו־Atari חוללה את אסון E.T. the Extra-Terrestrial ופינתה את העותקים שלא נמכרו למזבלה באלמוגורדו. אבל התוצאה הייתה אחת ומאוד מוחשית. הקניינים של הרשתות האמריקאיות מחקו את הקטגוריה כולה.

כדאי להבין זאת כפשוטו. הבעיה של Nintendo ב־1985 לא הייתה שהקונה אינו רוצה קונסולה. הבעיה הייתה שאין לאן להניח אותה: הקמעונאות ראתה במדף משחקי הווידאו שטח מת שהפסיד כסף שנתיים ברציפות.

מילון שממנו נמחקה מילה אחת

ה־Famicom, כלומר Family Computer, נמכר היטב ביפן מיולי 1983. לאמריקה הוא הגיע בשם אחר ועם מילון אחר. לא console אלא Control Deck. לא cartridge אלא Game Pak. לא Famicom אלא Nintendo Entertainment System: המילה משחק אינה מופיעה כלל, יש מערכת בידור — קטגוריה שלקמעונאות לא היו אליה טענות.

גם המארז עוצב מחדש לטובת אותו סיפור. ה־Famicom היפני הוא קופסת פלסטיק אדומה־לבנה שמחסנית בולטת מגגה, חפץ צעצועי בעליל. ה־NES הוא ארגז אפור מלבני עם טעינה חזיתית ודלת מתרוממת, כלומר מבחוץ ציוד ביתי שמקומו במדף ליד מכשיר הווידאו. המחסנית נכנסת קדימה ומטה, כמו קלטת VHS. זו אינה אסתטיקה, זה טיעון המכוון לקניין.

אחר כך התכולה. R.O.B., כלומר Robotic Operating Buddy: רובוט קטן שסובב את ראשו בעקבות הבזקים במסך ועבד עם שני משחקים בדיוק, Gyromite ו־Stack-Up. כמכשיר משחק הוא התיישן כמעט מיד. כטיעון הוא היה מושלם: עם רובוט בקופסה הערכה הגיעה למחלקת הצעצועים ולא למדף המקולל. אותו תפקיד מילא גם אקדח האור Zapper עם Duck Hunt — חפץ שנראה מבעד לחלון הראווה.

ב־18 באוקטובר 1985 יצא ה־NES למכירת ניסיון בניו יורק: מאה אלף ערכות, שמונה עשר משחקים. Nintendo גם הבטיחה לרכוש בחזרה את מה שלא יימכר, כלומר נטלה על עצמה את סיכון הקמעונאי. השילוב עבד. ב־1986 המערכת יצאה לכל המדינה, ובסוף העשור היא עמדה בכל בית אמריקאי שלישי.

המחיר של הטעינה החזיתית

וכאן האירוניה. כדי שהמחסנית תיכנס מלפנים ובעדינות, המהנדסים התקינו מחבר מסוג ZIF — zero insertion force, כוח הכנסה אפס. ב־Famicom היפני המגעים לחצו על המחסנית בישיבה אנכית. ב־NES שבעים ושניים המגעים אינם לוחצים אלא נשענים, ועם כל מאה הכנסות הם נשענים פחות טוב: המתכת מאבדת גמישות ועל המשטחים מצטבר חמצון.

בנפרד ישב על הלוח שבב הנעילה 10NES, שבדק את מקוריות המחסנית. כשהמגע גרוע, הבדיקה נכשלת והשבב מאתחל את הקונסולה. שוב ושוב. כך בנוי מסך ההבהוב המפורסם: לא משחק שהתקלקל, אלא מכונה שעונה כמה פעמים בשנייה שאינה מזהה את המחסנית.

דור שלם גזר מכך טקס: לשלוף את המחסנית, לנשוף לתוך החריץ, להחזיר.

הטקס עבד, אך לא בזכות הנשיפה. מה שעזר היה עצם התנועה החוזרת שהזיזה את המגעים. הלחות שבנשיפה דווקא האיצה את החמצון, כך שהתרופה הרגה לאט את החולה.

הלולאה נסגרת בקפידה. ההחלטה שנועדה לכך שהקונסולה לא תיראה כקונסולה הצילה את מכירותיה, ואותה החלטה הפכה למחלתה הטכנית המרכזית. ל־NES לא הייתה זקנה של מסך מהבהב אלמלא הייתה לו נעורים בדמות מכשיר וידאו.

מקור: gamehistory.org