מכונת הארקייד מעולם לא הייתה על המשחק. היא הייתה על התור שמאחוריך

מכונה הרוויחה לפי דקה. לא לפי עותק, לא לפי מנוי — לפי דקה שהשחקן בילה מול המסך. העובדה הבודדת הזו מסבירה כמעט כל החלטת עיצוב של התקופה.

מוות ממגע אחד? דרך לפנות את המכונה. קפיצת הקושי בשלב השלישי? הנקודה שבה נגמר האסימון הראשון. טבלת שיאים עם שלוש אותיות? מנגנון שמחזיר אותך, וגם פרסומת למי שעומד מאחוריך.

קושי בארקייד לא היה מבחן מיומנות. הוא היה צורה של תמחור.

אחר כך קרה משהו מעניין. המשחקים עברו הביתה, שם איש אינו עומד מאחוריך והזמן אינו עולה דבר. ההחלטות עברו איתם — והפכו מכלכלה לאסתטיקה. אנחנו עדיין מתווכחים על קושי כאילו תמיד היה עניין של מיומנות.

שום דבר מזה לא הופך את הקושי לרע. זה אומר שלקושי הייתה סיבה, והסיבה נעלמה. כדאי לדעת מה בדיוק ירשנו.